המרחב הציבורי כסוכן שינוי - תגית כלימור









העיר היצירתית והמרחב הציבורי החדש
"The chief function of the city is to convert power into form, energy into culture, dead matter into the living symbols of art, biological reproduction into social creativity."[1]


אקולוגיה חברתית וערים יצירתיות
העיור על יתרונותיו, בעיותיו ועתידו מהווה חלק מרכזי בשיח בינתחומי הסב על עיצוב חיינו כחברה ועל מקומנו והשפעתנו על העולם. העיר מהווה אבן שואבת כלכלית וחברתית לקבוצות אוכלוסיה מגוונות מקצוות הקשת המעמדית. הנהירה אל העיר והמשמעויות הכרוכות בתהליך זה מחייבות הסתכלות על העיר כמערכת דינמית בהשתנות מתמדת. האיזון החברתי, כלכלי וסביבתי מהווה בסיס ליכולת העיר להכיל שינויים, להתאושש מבעיות ולהיות עמידה לתמורות משמעותיות במכלול תחומים. ערי המטרופולין, הקיימות והמתהוות, מציעות סביבת חיים ועבודה גלובליות וקוסמופוליטית, אבל במקביל מאכלסות קבוצות אוכלוסיה חלשות ומאותגרות החיות בשולי החברה ובתנאים קשים. העיר נדרשת לספק פתרונות פיזיים וחברתיים לתושביה על מנת לשמור על איכות חיים תוך פגיעה סביבתית מזערית. בראיה אקולוגית חברתית,[1] יש קשר הדוק בין הבעיות החברתיות ולבין הבעיות האקולוגיות, הנובע מהדרך בה אנו מתייחסים אחד לשני ולסביבה. האקולוגיה החברתית מחדדת את העלות החברתית של התחרות ומביאה לקדמת הבמה את חשיבות שיתוף הפעולה והסימביוזה כערכים לשמירת איזון חברתי, כלכלי וסביבתי.

השיח על המרחב הציבורי
האדריכלות עוסקת במרחב הפיזי הממשי של המרחב הציבורי, והפילוסופיה עוסקת בדמות המרחב החברתי-פוליטי כחלק ממתווה היחסים המורכבים בין הפרט והממסד. השיח האדריכלי-תכנוני מעניק תוקף לצורך בהעדפת העושר הציבורי על פני הפרטי, ומקנה חשיבות למרחב הציבורי כמרכיב מפתח בשיפור איכות החיים העירונית. השיח התיאורטי-פילוסופי אודות 'הספרה הציבורית', מונח שטבע יורגן הברמאס,(Habermas, 1962) [2] מנתח את התמורות שחלו במאה ה-18 ביסודות התרבות, הידע, החינוך והאמנות ואת העברת משקל הכובד מרשות הפרט למרחב הציבורי. על פי הברמאס המרחב הציבורי נועד לניהול דיון ציבורי ביקורתי על הממסד ולגיבוש דעת קהל. השיח הציבורי השתנה לאורך השנים. כיכר העיר, האגורה, הייתה לאורך ההיסטוריה מקום המפגש לשיתוף אנשים להחלפת דעות ולעיצוב קהל המאזינים. הרחוב, היה החיבור עם הקהילה הקרובה. הבית, התא המשפחתי, היה המקום למעגל הקשרים הראשון. על פי הברמאס עד המאה ה-18 הציג המעמד השליט את עמדתו במרחב הציבורי. עם עליית המעמד הבורגני התפתחה תרבות בתי הקפה והסלונים של מעמד הבורגנות, שעסקה בראשית דרכה בנושאי ספרות ואמנות. הדיונים התפתחו והורחבו עם השנים לדיונים כלכליים ופוליטיים.
המרחב הציבורי מורכב ממימד פיזי ומימד חברתי, אשר תואמים במספר תכונות. בשניהם קיים הצורך בדמוקרטיזציה של המרחב, הפיכתו לרב מעמדי והנגשתו למגוון דעות ופרשנויות. בשניהם נדרשת זמינות ונגישות לאורך היום, ביטחון פיזי וחופש הבעה. מרחב ציבורי פיזי בתכנון מוכוון חברתי, עשוי להוות פלטפורמה לעידוד פעילויות רב גוניות. הכוונת המרחב לגמישות ושינוי על ידי המשתמשים בהתאמה לאופי הפעילות החברתית, נותנת במה להיקף פעילות משתנה, לקבוצות גיל ועניין שונות.

אמנות במרחב הציבורי
אמנות ציבורית(public art)  היא אמנות המשולבת במרחב הציבורי ונגישה לציבור הרחב. אמנות ציבורית מקיפה מגוון רחב של אמצעי הבעה, באופן דומה למגוון של אמנות המוצגת בחללי פנים. האמנות הציבורית מוצאת ביטוי כמערכת קבועה או ארעית, סטטית או דינמית, ואמירתה יכולה להיות מקומית או גלובלית. האמנות מופיעה בדו מימד כציורי קיר, גרפיטי והקרנות וידאו, ובתלת מימד כמונומנטים, מבנים ארעיים, פסלים ומיצבים. האמנות מיועדת במקרים רבים לצפייה בלבד או פועלת באופן אקטיבי, בשיתוף עם הצופים. האמנות הציבורית מתרחשת בחללים עירוניים פורמאליים וא-פורמאליים, במקומות בעלי אופי חברתי קהילתי ובמרחב הווירטואלי. לאמנות הציבורית תכונות המשותפות לאמנות בכלל ותכונות נוספות הייחודיות לה. בהעדר הגדרת חלל פנים מוגבל, האמנות במרחב הציבורי עשויה להגיע למימדים גדולים מעבר לגבולות המוכרים של גלריות ומוזיאונים. כנגד יתרון זה, אמנות במרחב הפתוח צריכה להיות עמידה לפגעי מזג האוויר, לכוחות רוח, לקרני השמש ולחסדי הציבורי הרחב. המאפיין העיקרי המבדל את האמנות הציבורית ומהווה את מקור כוחה הוא הפוטנציאל להגיע ולשתף קבוצת אנשים רחבה ומגוונת, ולהציע טריגר לחשיבה ולהחלפת דעות.
אמנות במרחב הציבורי אינה תופעה חדשה. פסלים או תבליטי קיר היו חלק ממונומנטים או כמוקד לחלל הציבורי. רק בשנות ה-60 האמנות הציבורית הפכה לתחום בזכות עצמו והוגדרה כמושג וכתחום מחקרי. האמנות הציבורית אינה עשויה מקשה אחת, ופניה הרבות מייצגות מנעד רחב של יוצרים המבטאים גישות חברתיות שונות ואמצעי ביטוי רחבים. בין התחומים החדשים ניתן למנות את האמנות הסביבתית, אמנות האדמה, אמנות מוטת מקום, אמנות קהילתית ואמנות הרחוב.[3] האמנות הציבורית היא חלק מפילוסופיה הגורסת כי אמנות מעשירה את הצופה ומקדמת חשיבה חברתית ביקורתית, ועל כן אינה מוצר אליטיסטי אלא צריכה להיות מונגשת לכלל האוכלוסייה.
בסוף המאה השמונה עשרה הממסד המוזיאלי שינה את התפיסה הרווחת כי המוזיאון צריך להיות בלעדי לבעלי האמצעים. במקביל קהל היעד של חובבי האמנות הורחב ונוצרה דרישה לחללי תצוגה נוספים ושונים. המהפכה הטכנולוגית של אמצע המאה העשרים תרמה להרחבת מושג תרבות הפנאי ולגידול משמעותי של קהילת צרכני האמנות. התפתחות המדיה הדיגיטלית באמנות וצמיחת הגלריות, אשר התווספו למוזיאונים הממוסדים, הנגישה את האמנות לקהל רחב ומגוון.
התפתחות זו גרמה לשינוי משמעותי בתפיסת מעמדה של האמנות וכן בהופעתה החל מתהליך יצור האמנות ודרך קנה המידה שלה ואופן הצגתה לקהל הרחב. האמנות הניסיונית שהתפתחה החלה לאתגר את אמצעי התצוגה הקונבנציונליים ואת הניטראליות של חללי הגלריה. האמנות מצאה דרכה אל המרחב הציבורי. הנגשה זו הפכה את האמנות למוצר מיידי ויום יומי. קהל אמנות המרחב הציבורי הוא מגוון ופחות צפוי לעומת קהל מבקרי המוזיאונים והגלריות.
לאמנות הציבורית כחלק מהמרקם העירוני שתי מטרות עיקריות: התחדשות וזהות. האמנות מהווה אמצעי להתחדשות עירונית, המשפרת את דימוי המקום ובכך משביחה את ערכו הכלכלי. האמנות עוזרת בעיצוב איכות החיים של הקהילה על ידי מתן ביטוי יצירתי המשקף את רוח הקהילה, מחברת בין אנשים ומייצרת זהות קהילתית. האמנות הציבורית עוזרת למשוך אנשים יצירתיים לקהילה, המביאים ערך מוסף של כשרון, ניסיון ומגוון, המעשירים את הקהילה. עם זאת, להצלחת האמנות הציבורית נלוות בעיות של ג'נטריפיקציה[4] ורידוד איכות האמנות. הבעיה הראשונה נובעת מהסתירה בין שידרוג הסביבה לבין המצב הסוציו אקונומי של התושבים הקיימים. במישור החברתי-כלכלי חדירת המעמד היצירתי משפר את הדימוי הנמוך של השכונה ומעלה את ערכי הקרקע במקום. תהליך זה לעיתים רבות מערער את מעמד האוכלוסייה החלשה הקיימת, המאבדת את מקומה ונאלצת לעקור את שורשיה ולהדחק מהשכונה. הבעיה השנייה, בעיית הרידוד של איכות האמנות, נובעת מהביקושים הנלווים לאמונת ומתיקצובה המצומצם במקרים רבים הגורם להפיכתה לחזרתית ומשוכפלת.

תרבות ואמנות כיסוד הרביעי לקיימות
האמנות ברחבי העולם מושפעת מהתפתחויות תרבותיות וכלכליות בקנה מידה גלובלי. קיים עניין הולך וגובר בחקירת תפקיד האמנות כזרז בתהליכי תמורה חברתית ותרבותית של קהילות עירוניות, ובחיבור המושג 'העיר היצירתית' לקיימות עירונית. תמיכה לחיבור זה מחוזקת על ידי קהילות אמנים העוסקים בנושאים חברתיים וסביבתיים.
האורבניות המודרנית יוצרת בעיות כמו זחילה עירונית, התדרדרות שכונות, זיהום וכו' המאפיינות ערים רבות בעולם. העיר, הפרבר והאזור הכפרי מאבדים גבולות ברורים. תפקידי הטבע הכפרי והעירוני מקבלים ביטויים חדשים. התפיסה הממוסדת של מקום התרבות בעיר משתנה. התכנון העירוני, המגדיר כתמי שימושים, מוגבל בתפיסת מרחב חד ממדית ואינו נותן מענה לקצב השתנות העיר ולמגוון הנדרש ממנה. מעורבות תושבים והתפתחות יצירתיות מלמטה למעלה, משנים את אורח החיים במרחב העירוני ותורמים לחיזוק מודלים עירוניים ברי קיימא .
צמיחת קהילות יצירתיות מתוך הקהילה הקיימת חשובה לשמירת האפיון המקומי של כל קהילה. כוחן נובע מהכרה ממקור ראשון והבנית מערכת אינטואיטיבית ומשוחררת מאידיאולוגיות מוכתבות מראש, המקיימת תהליך למידה והתפתחות כחלק מתהליך עשייה. תהליך זה מוציא את האמן מהמרחב המוזיאלי, האבסטרקטי והאדיש לסביבתו, אל המרחב העירוני העמוס והדינמי המציע עבודה רב תחומית ושיתופית. הרשתות של אמנים ותושבים הנוצרות כתוצאה מכך מייצרות מרחב ציבורי חדש פיזי וחברתי כאחד.[5]
בשנת 2004 נחתמה אג'נדה 21 לתרבות[6] על ידי ערים ורשויות מקומיות כהצהרה על מחויבותן לפיתוח תרבותי. אמנה זו היא הרחבת אג'נדה 21,[7] שפורסמה בועידת ריו ב-1992, וקראה למדינות העולם לקחת אחריות על התדרדרות משאבי כדור הארץ ולהתחייב לפיתוח בר קיימא. האמנה מעגנת את התרבות כמעגל הרביעי, בנוסף לשלושת מעגלי הקיימות הקלאסיים: חברה, כלכלה וסביבה. תרבויות רבות התקיימו לאורך ההיסטוריה בהרמוניה עם הטבע ושאבו את מקורותיהן מסביבתן הטבעית. החברה הגלובלית, המאמצת ערכים מערביים כאוניברסאליים, מפחיתה את חשיבות המקומי וגורמת לחוסר איזון תרבותי. האמנה קוראת לשימת דגש במדיניות פיתוח בר קיימא על שילוב המימד התרבותי במרכזה בשל תפקיד התרבות כמעצבת וקובעת ערכים.
"It is about guaranteeing that any sustainable development process has a soul. This is the core question."[8]

התערבות מקיימת במרחב העירוני
בשיח העוסק בעירוניות בת קיימא, קיימת מודעות לתפקידו ולתרומתו של המרחב הציבורי לחיי עיר בריאה ותוססת. עיצוב המרחב הציבורי הוא תהליך הכרוך בתכנון, עיצוב, יציקת תכנים וניהול המרחב. תכנון נכון מתייחס למכלול השלם הכולל היבטים חברתיים, תרבותיים, כלכליים וסביבתיים. פעולות רבות העוסקות בהחייאת המרחב הציבורי באמצעות התערבות תכנונית ויציקת תכנים חדשים תוכננו, בוצעו ותועדו.
המיצבים הם חלק מגישה כוללת לעיצוב המרחב הציבורי ([9](Placemaking כמקום פעיל עם הקהילה המקומית, ולטובתה. גישה זו עוסקת בקביעת התכנים, בעיצוב ובניהול השטחים הציבוריים. הגישה, המגדירה עצמה כתהליך וכפילוסופיה, מכוונת למיקסום הערך המשותף של שטחים אלו לטובת רווחת הקהילה. הכוחות המקומיים מהווים מקור השראה ומאפשרים חיבור נושאים תרבותיים, כלכליים, חברתיים ואקולוגיים למכלול משותף המיועד לחזק את המקום ולתמוך בפיתוחו המתמשך.

"While it doesn’t (necessarily) produce a painting or a piece of sculpture, Placemaking is an art form. It is a collaborative, communal process whereby people create something new, ".[10] beautiful, vibrant, and useful

האמנות, כפי שהודגש במאמר, מחברת אותנו לרגשות שלנו ל"זיכרון, תקווה, צער, איזון מחדש, הבנה עצמית, צמיחה ולהערכה".[11] על כן, בכוחה לחולל שינוי - לתרום למקומי, ובכך להיטיב עם הגלובלי.
המיצבים, ברוח זו, מהווים פניה לציבור המשתמשים הרחב לקחת חלק פעיל ב'ספרה הציבורית' ובכך לעצב מגמות חשיבה סביבתית. בדרך זו, קיימת אפשרות להשפיע על מקבלי החלטות על מנת שניתן יהיה למנוע המשך פגיעה במשאבים ולהפוך סביבה מופרת לסביבה יציבה ומאוזנת במימד החברתי, הכלכלי והסביבתי.


[1] אקולוגיה חברתית (Social ecology), הוא מושג שטבע ופיתח מוריי בוקצ'ין (Murray Bookchin),
"Social ecology is based on the conviction that nearly all of our present ecological problems originate in deep-seated social problems. It follows, from this view, that these ecological problems cannot be understood, let alone solved, without a careful understanding of our existing society and the irrationalities that dominate it. To make this point more concrete: economic, ethnic, cultural, and gender conflicts, among many others, lie at the core of the most serious ecological dislocations we face today—apart, to be sure, from those that are produced by natural catastrophes."
Bookchin, M., (2007). Social Ecology and Communalism. Oakland: AK Press. p. 19

[2] Jürgen Habermas, 1962, The Structural Transformation of the Public Sphere: An Inquiry into a Category of Bourgeois. Thomas Burger and Frederick Lawrence, English version, 1989, The
MIT Press, Cambridge, Massachusetts.
[3] Environmental, land, site-specific, community-based and street art
[4] ג'נטריפיקציה (gentrification) - חדירת אוכלוסיה ממעמד הבניינים לשכונות חלשות הסמוכות למרכזי הערים או שכונות המזוהות כבעלות אופי ייחודי. תהליך זה גורם לשיפור והתחדשות השכונות אך במקביל קיימת דחיקה של הדיירים הותיקים אל מחוץ לשכונה.
[5] המרחב הציבורי בהקשר החברתי מתייחס למושג של יורגן האברמס "הספרה הציבורית" שקידמה נאורות חברתית של צדק ושוויון באמצעות שיח ציבורי ביקורתי המבוסס על דמוקרטיה ושיתוף.
[6] The Agenda 21 for culture is the first document with worldwide mission that advocates establishing the
groundwork of an undertaking by cities and local governments for cultural development.
על אג'נדה 21 לתרבות ניתן למצוא בלינק: http://www.agenda21culture.net/, Retrieved April 29, 2014
[7] את הטקסט המלא של אג'נדה 21 ניתן למצוא בלינק: http://www.unep.org/Documents.Multilingual/Default.asp?documentid=52, Retrieved April 29, 2014
[8] הציטוט המלא מתוך אג'נדה 21 לתרבות:
"the role of culture in sustainable development is not only about ‘using artists to raise concern on climate change’ or about ‘building cultural venues that are efficient in the use of natural resources’. It is not only about the income that cultural industries can bring to the economy. It is not about ‘asking more’ to the cultural circles. These are very important questions that need to be addressed, but they do not articulate the core question. The role of culture in sustainable. development is mainly about including a cultural perspective in all public policies. It is about guaranteeing that any sustainable development process has a soul. This is the core question."
www.agenda21culture.net/index.php/en/docman/.../241-report4full, pg. 4, Retrieved April 29, 2014
[9] על המושג Placemaking ניתן למצוא חומר רב באתר העמותה: Project for Public Spaces (PPS) בקישור http://www.pps.org, Retrieved April 29, 2014
[10] Project for Public Spaces, 2013, The 7 Psychological Functions of the Art of Placemaking,
https://www.pps.org/blog/the-7-psychological-functions-of-the-art-of-placemaking, Retrieve April 29, 2014
[11] במאמר המצוטט לעיל קיימת התייחסות מעניינת בין משנתו של אלן דה בוטון על שבעת התפקידים הפסיכולוגיים של האמנות לבין הטיפול במרחב הציבורי. De Botton, A., & J., Armstrong. (2013). Art as therapy. School of Life (Business enterprise). London : Phaidon Press Limited.